51������

 

התוכנית המקורית שלי הייתה להקדיש את הבלוג הזה לדיווח מרגש על המתחדש בספרייתנו בירושלים. כמו תוכניות רבות אחרות גם זו השתנתה אחרי השבעה באוקטובר.

מאז שחזרנו לעבודה סדירה לאחר החגים, מוצגת בספרייה תערוכת ספרים שמוקדשים לנושא אבל ואבלות, וזה גם נושאו של הבלוג.

בתערוכה ספרים מסוגים שונים שמציעים כיווני מחשבה וזוויות ראייה מגוונות על נושא האבלות. חלק מן הספרים מציעים תיאור של התמודדויות עם מוות, מסעות אישיים בתוך שבר, כאב ואובדן. אחד מאלה הוא ספרו החדש של מוטי פוגל, לא ממואר, ישראל: אפרסמון, תשפ”ד. כך מסביר פוגל עצמו את ספרו, על הכרחכה האחורית: “בליל שבת, ו’ אדר התשע”א (11.3.2011), חדרו שני מחבלים לישוב איתמר ורצחו את אחי, אודי פוגל, את אשתו רות ושלושה מששת ילדיהם – יואב, אלעד והדס. “לא ממואר” אינו הסיפור של הרצח הזה. הוא אינו הסיפור של הנרצחים, של חייהם ואפילו לא של מותם: הוא רק המחשבות שלי, אדם שזוכר את אחיו וחושב על החיים שקדמו לרצח ועל החיים שאיחרו אותו. זוהי אסופת מסות העוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה, בבשורת המוות, בקבורה, בשבעה, במחשבות על נקמה ובחיפוש אחר נחמה. […] זו הדרך שלי לכתוב על אודי, להשאיר אותו לידי. זו גם הדרך שלי לחשוב על התהום האידיאולוגית שנפערה בינינו במשך השנים, לזכור אותו בדרכי, ולומר דבר פשוט בסך הכול: היה לי אח. הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

להבדיל מן הדיבור האישי כל כך של פוגל, יש בתערוכה גם ספרי מחקר על טקסטים מספרות חז”ל שעוסקים במוות, על טקסים וטקסטים יהודיים שנוגעים בהתמודדות עם אובדן ובהלכות אבלות .בספר המוות והפילוסופיה של ההלכה (בעריכת אבינועם רוזנק), ירושלים: מכון ון ליר ומאגנס, תשפ”ב מאמרים מחקריים שדנים באופן בו משתקפות תפיסות תיאולוגיות וערכיות של המוות בספרות ההלכה והפילוסופיה היהודית. מאמרו של הרב פרופ’ יהוידע עמיר, למשל, בוחן מקורות הגותיים, הלכתיים וליטורגיים שנוצרו בתנועה הרפורמית ומאפיין את דרכי ההתמודדות שלהם עם מוות ואבלות. מאמרה של עירית עופר-שטרק, לעומת זאת, עוסק בשיקולים הערכיים שמשפיעים על הדיון ההלכתי בקביעת רגע המוות, ומאמרו של מיכאל בריס דן בטומאת המת בתודעה ההלכתית.

ספרים אחרים בתערוכה מכילים אוספי הגות ושירה שעוסקים בהתמודדות עם המוות ובמציאות של אבלות. הספר תום ותהום: תפילת הקדיש בספרות העברית, תל אביב: עם עובד והמדרשה באורנים, תש”ע, הוא אנתולוגיה של שירה וקטעי ספרות שמתכתבים עם תפילת הקדיש בדרכים שונות. שירו של תמיר להב-רדלמסר, למשל, משתמש במילות הקדיש המסורתי ויוצר מהן מעין קדיש אלטרנטיבי: “יִתְגַדַּל הַעָפָר / וְיִתְקַדַּשׁ / וְיִתְעַלָּה הָעָפָר עַל כָּל / רוּחַ / הַשָּׁמַיִם וְיִתְהַדַר / עַל פְּנֵי כָּל הַיָּמִים” (עמוד 45), שירה של שרה פרידלנד בן-ארזה, “כזוג זקנים” מסתיים בפראפראזה על הקדיש ונראה כמוסיף לתפילה המסורתית נופך אופטימי: “ועתה יתגדל נא שמך, רבא, / ויתרחב המעגל, / בי תבוא אהבתך וחמלתך” (עמוד 120).

מיצירות אחרות בספר עולה רוח של התפלמסות, אולי אפילו מרידה, בנוסח הקדיש ובתיאולוגיה שנשקפת ממנו. למשל, שירו הקצרצר של זלי גורביץ “פסוק מפחיד”: “יתגדל ויתקדש שמה רבא / מהלך אימים / וזורע חרדה” (עמוד 131), שירו-תפילתו של עובד שדה מקיבוץ בית קשת: “יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ / הָרֶגֶב שֶׁקָּרַס / בְּפַלַּח מַחֲרֵשָׁה / הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה / יִתְהַדֵּר וְיִתְעַלֶּה – הֶעָלֶה / שֶׁלִּבְלֵב, וְהוֹרִיק, הֶאְדִּים – וְנָשַׁר. / יִתְרוֹמֵם וְיִתְנַשֵֹּא / הַנּוֹשֵׂא בַּמַּשָֹּא / וּבִכְרֹעַ דַּרְכּוֹ / גַּם דַּרְכִּי נִרְמְסָה. / יִתְבָּרֵךְ וְיִשְתַּבֵּחַ / קוֹל הַיָּחִיד / עִם קוֹל הָרַבִּים. / יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ / הַיָּחִיד בְּיִחוּדוֹ.” (עמוד 169)

הספר שבר ותיקון בהגות, באמנות, בחברה, ירושלים: קרן עדי, 2010 מכיל גם הוא יצירות ספרותיות אך רובו מוקדש לאומנות ויזואלית מסוגים שונים, שעוסקת באובדן ובכאב אך גם בהחלמה. את היצירות מלווים מאמרים, חלקם מתארים את היצירות ודנים בהם וחלקם מתייחסים באופן רחב יותר לשאלות של שבר ותיקון. על יצירתו “ובו תדבק” כותב האמן אריק וייס: “בעולם החומר כאשר משהו נשבר מתקנים אותו. גם כאשר חווים שבר רוחני עולה כמיהה לתיקון: ‘את ה’ אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק (דברים י, כ). התיקון, ההתחברות, ההידבקות מחדש, איחוי השברים – הם הדרך לתיקון עצמי ולדבקות באממת הפנימית שלנו” (עמוד 120).

 

נכתב על ידי תמר דבדבני, מנהלת ספריית אברמוב